יום שלישי, 31 ביולי 2012

ונדליזם ישראלי נוסח בית שמש


ההצלחה המסחרית שלי הצניחה אותי בכל הארץ. מקריית שמונה ועד אילת. לא הייתי מסוג התקליטנים שעובד רק באזור מסוים למעט השנים הראשונות שבהן, רמלה ולוד, היו המעוז לכל הפעילות שלי. ממש ככה. אחד המקומות המאוד נפוצים שבהם הוזמנתי לנגן, בחתונות ובר מצוות, היה בית שמש. מקום בו כולם מכירים את כולם. בעיקר יוצאי עדות צפון אפריקאיות אבל בניהם, כמו ברוב ישובי הפיתוח במדינה, היו עדות נוספות ומגוונות. אהבתי מאוד את בית שמש ועוד יותר את האוכלוסייה העממית במקום. באחד במקרים, בהם הגעתי לבית שמש לנגן באחת החתונות, החניתי, לאחר שפרקנו מתוך הרכב המסחרי שהיה לי אז - פולקסווגן טרנספורטר -כזה כמו שהיה ללהקות הרוק של שנות השבעים ועוד בצע כחול. רכב ממש יפה ושמור שפעמיים בחודש היה מתפוצץ לי שם הראש מנוע.. בקיצור, החניתי את הטרנספורטר בחניון של האולם למטה ועלינו כולם, כולל המתקינים, לאולם והיתה חתונה מדהימה. בסוף הערב, עם הקיפול הכללי, חוזר אלי אחד העובדים מתנשף כולו ואומר לי " משה פיצ'רו לך את ארבעת הגלגלים של המסחרית " הייתי בהלם , רצו לי בראש כמה סרטים יחד.. מה אני הולך לעשות עכשיו..איפה יש פנצ'רייה בשתיים בלילה ? הייתי אובד עצות.. ירדתי למטה והחתכים של הצמיגים נראו בבירור מקילומטר. כנראה שהרגזנו מישהו מקומי ... זה היה ברור לי בהחלט. אבל מה עושים עכשיו עם כל הציוד ? מה עושים עם "המסחרית" ?
בעוד אני מנסה לחשוב על פתרון ראה אותי האבא של הכלה, שהעמיס מתנות לבגז' של האוטו שלו, ומרחוק הוא שואל " משה יש בעיות ? " עיניתי " כן" ....האבא התקרב אלינו וראה את ה" ברוך " ומיד אמר לי.." משה אל תדאג...אני שולח לך משהו שיעזור לך. אמרתי תודה בנימוס. הייתי סקפטי. מה הוא כבר יכול לשלוח לי בשתיים בלילה. אמרתי למתקינים שלי    " חברה', אנחנו הולכים לישון פה ליד לאוטו לפחות עד שיפתחו את הפנצרייה הראשונה בבית שמש. היה מחניק שם בחניון והחלטנו לצאת לאוויר. למזלנו זה היה אחד מערבי הקיץ הנעימים והיפים כך שלא ממש סבלנו באוויר הפתוח.
פתאום בשעה 3 לפנות בוקר מגיע נהג עם טנדר פתוח ושואל מי זה משה ? ישר עניתי "אני" ואז הוא עונה לי " חיים שלח אותי לעזור לך עם הציוד " . אמרתי לו "מה ? אתה בטוח ? " בקיצור החברה' שלי יחד איתו העמיסו את הטנדר צ'יק צ'אק ותוך דקות היינו מוכנים לנסיעה. "מה עם המסחרית שלנו ? אני שואל את הבחור .. " אל תדאג " הוא אמר לי " כמו שהיא נראית עכשיו אף אחד לא יגע בה עד מחר..." ובאמת נסענו ללוד ובבוקר בסביבות 10 הייתי שם עם עוד חבר כדי לסדר את הפנצ'רים. הסתבר שאני לא הראשון שמפצ'רים לו את הצמיגים במקום הזה. היה שם תקליטן מקומי בזמנו, כפי ששערתי, שכל תקליטן שהגיע מחוץ לבית שמש היה עושה לו "מי שברך" על הצמיגים. לימים סיפרו לי שאחד התקליטנים תפס אותו על חם ...
כאלו הם האנשים בבית שמש, חמים, עוזרים ולא מנוכרים ( אבל גם חלק מהם מפנצ'רים צמיגים ...). כמו שאמרתי, אהבתי מאוד לעבוד בבית שמש עד שקרה לנו המקרה הכי מדהים שקרה לי כתקליטן דבר, שגרם לי לא לקחת יותר עבודה בבית שמש. ועל כך בהמשך.

יום ראשון, 29 ביולי 2012

איך הכל התחיל

קוראים יקרים.
את החתונה הראשונה שלי שבה תקלטתי הייתה אי שם בסוף שנות השבעים. בכלל מי היה מזמין בזמנו די ג'יי לנגן בחתונה ? רק זוגות שהיו במצב כלכלי לחוץ ביותר ולא יכלו להרשות לעצמם להזמין תזמורת. החתונות האלו היו מתקיימות בכל מיני מקומות מוזרים כמו אולמות נדחים של בתי כנסת , חדרי אוכל של קיבוצים, מועדוני נוער . כן, חדרי אוכל של קיבוצים... הקיבוץ היה מספק את החלק הקולינארי וגם את המקום וכך החלו הקיבוצים של פעם לפתח את תעשיית החתונות העירוניות. ראו לאן הם הגיעו היום.
אז היינו בימים של פעם. באותם ימים, הייתי גבר צעיר ונשוי טרי שחיפש מקורות פרנסה נוספים כדי לשרוד בנטל הקשיים של שנות השבעים. התחלתי לעבוד בחנות למערכות סטריאו ( תקופה מטורפת של ימי ג'ון טרבולטה והביי ג'ייז ) באותה חנות מכרו גם תקליטים ( וינילים ) וכשלא היה לעשות בעניין מערכות סטריאו ותיקונים שונים מכרתי בדלפק גם תקליטים. משם התחלתי לאגור מוזיקה בצורה מטורפת כי ספקי התקליטים היו תמיד משאירים לי עותק אחד של אלבום רב מכר וכך בניתי את הספרייה הראשונה שלי, שעד לאותם ימים, לא ידעתי לאן התגלגלו חיי בעניין הזה. לאוסף הזה הוספתי גם את האוסף שהיה לי בבית( עוד מגיל חמש עשרה ועד הצבא) כך, שבמושגים של תחילת שנות השמונים, נחשבתי לאחד שיש לו באמת ספריה מפוארת עם רפרטואר עשיר במיוחד.
עוד לפני אותם ימים, כשהייתי עלם חמודות עם לחיים אדומות תמיד, גיליתי כבר אז את העצמה שיש למי שיש לו תקליטים וגם שולט על הפטפון בעל המחט הקרמית  שחרשה את הויניל לעומק. העמדה הזו מאוד הלמה אותי. בנות היו תמיד נמרחות ומבקשות כל מיני שירים בעיקר להוריד את הסלואים מהרחבה כי בנים היו מתחרמנים והן לא היו נותנות להם להיצמד. אבל אני במסיבה הייתי מלך. הבנות תמיד ישבו לידי וככה גם פרחו להם כמה סיפורי אהבה נפלאים. בימי שישי למשל, אחרי ארוחת הערב, היינו מסיימים את הקידוש והארוחה מוקדם- כי היינו חוזרים מבית הכנסת מוקדם ורק אחרי הארוחה  הייתי מעמיס את הפטפון שלי על הסבל של האופניים וטס לכיוון המסיבה. כולם חיכו לי שאגיע. לאף אחד לא היה בזמנו "מערכת" ועוד ניידת שאיתה יכול לנגן במסיבות ובטח לא תקליטים כמו שהיו לי..לילות משי בלבן, גט רדי, סגול כהה...וכל זה היה בלי כסף. כן תקלטתי בלי כסף ( גם לא היה ) התבסמתי רק מריח הבנות שהיו יושבות לצידי אח...זה היה כיף..
אז כן, הייתי עם סיפור החתונה הראשונה שלי וגלשתי לנוסטלגיה בלי לשים לב. תוך כדי זה שהייתי על דלפק התקליטים בחנות בה עבדתי ( קראו לה GET-IN ) נכנסה יום אחד בבוקר אשה ממוצא הודי, שמדברת חצי עברית חצי אנגלית, ושואלת אם אנחנו מכירים משהו שיכול להשמיע מוזיקה בחתונה שלה. האמת שלא הכרנו משהו כזה אבל בעל החנות ששמע אותה אמר לה בקול רם ממקום מושבו " כן , הוא יכול להשמיע לך מוזיקה איפה שתרצי " אני הייתי בשוק. איך ? מה? אין לי ניסיון, לא עשיתי דבר כזה אף פעם,,,איזה מוזיקה מנגנים בחתונה של הודים ..? נזרקתי לבריכה והמים היו קרים כמו קרח. מה אני יעשה עכשיו ..ואני כמו המום כזה אומר לה  " כן,, אני אשמיע לך מוזיקה בחתונה " .. והיא מיד שאלה את השאלה המלחיצה " כמה אני משלם לך " אמרת לעצמי..אתה לא יכול לעשות את זה לאישה הזו. אתה הולך להרוס לה את הערב הכי שמח שלה ועוד לקחת על זה כסף ? " לא גברתי,, זה לא יעלה לך כסף אעשה זאת בכיף ,,בחינם.." היא לא הסכימה והיא התעקשה לשלם לי . בסוף אמרתי לה, כשהפה שלי יבש מרוק, משהו במחיר מאוד זעום. להפתעתי היא זרמה איתי ואז היא שלפה מהתיק רשימה של שירים שהיא רוצה בחתונה. ואני, עם חיוך רגוע ובטחון עצמי בשמיים, מקבל ממנה רשימה עם שירים שאני לא מצליח לקרוא כי היא כתבה את זה בכתב מחובר כזה...עשיתי את עצמי שאני מבין ויש לי את השירים שהיא מבקשת ולא, לא ידעתי מה כתוב שם.
היו לי בדיוק שבועיים להכין את החתונה הזו. וכן, כמו שכבר סיפרתי בהתחלה, החתונה אמורה הייתה להיות בבית הכנסת הגדול של ההודים בלוד. הסיפור שלי התחיל אחרי שפענחתי את הרשימה שנתנה לי ..מה אני עושה עם השירים ההודים ? מאיפה לעזאזל אני משיג את השירים האלה. נסעתי יום אחד לתחנה המרכזית בתל אביב לחפש בדוכני הקסטות את השירים ההודים ושם מצאתי רק חלק ...לא היה אימיול ,, בעיה. בסופו של דבר, אחרי ריצה מרתונית נגד הזמן, השגתי את השירים אך הייתי צריך מערכת הגברה שתוכל לעמוד בעומס הזה של אולם בבית כנסת. בזמנו הייתי מרכיב מגברים של "דקדה" והם נחשבו למגברים ממש חזקים. מה עוד שהיה להם כניסה למיקרופון שהיה אפשר לתת לרב לקדש .. השאלתי מהחנות, שבה עבדתי, שני מגברים כאלה כי כל אחד עבד על פטפון נפרד. וגם מיקרופון כזה לא מזוהה.
הגיע יום האירוע. היו לי פרפרים ..לא, איזה פרפרים .. משהו הרבה יותר גדול,,,לא הבנתי מה הולך איתי באותו יום. פחד, התרגשות, להיטות, וואו..אני נזכר בזה ואני מתרגש. עשיתי שתי נגלות, עם הציוד והרמקולים שלקחתי מהחנות, על רכב פרטי של משהו. חיברתי, הפעלתי הכל עבד ...הייתי בעננים ..הייתה מוזיקה ברקע והכל נשמע ממש סבבה. עד שחיברתי את המיקרופון  בזמן החופה( שלא זוכר מהיכן לקחתי אותו ..) ואז אני שומע ברמקולים ברקע רדיו ולא סתם רדיו אלא רדיו בערבית. אתם קולטים על מה אני מדבר ? חתונה , יהודים, בית כנסת, רב מקדש, ורדיו עם שירים בערבית ? התחלתי להזיע. נהיה לי חם. מה פתאום רדיו עכשיו...זה לא היה כשחיברתי את המערכת....איך אני יוצא מהפדיחה הזו ? אני מנתק את המיקרופון ויש שקט. אבל אין מיקרופון. הכלה מסתכלת עלי...במבט כזה של " נו מה קורה ? " החתן לא היה בעניינים כי הוא היה תייר שהגיע מהודו כמה ימים קודם כדי להתחתן עם בחירת ליבו המשודכת...ואני לא יודע איך לפתור את הפדיחה. בסוף הרב הוציא אותי מהתסבוכת וניהל את החופה בלי מיקרופון גם ככה האולם של בית הכנסת היה קטן ( משהו כמו שבעים איש לא יותר). מיד אחרי החופה התחלתי עם השירים שהיו רשומים ואחר כך עברתי לכל מיני להיטים של פעם והחתונה הסתיימה בשעה 12. כבר לא היה לי מה לנגן. חזרתי על שירים כדי למלא את הזמן. הגיע סוף החתונה ..."התקווה" והורה לסיום עם השיר "הבאנו שלום עליכם" ...אוףף כמה נשמתי לרווחה. האנשים לא הפסיקו לרקוד ולשתות. אני לא יודע מה עשה להם יותר- המוזיקה שלי או האלכוהול ששתו ( והם שותים ההודים האלה שיהיו בריאים )
הכלה הייתה מיוזעת כולה ומבסוטה עלי אש. איזה מחמאות, איזה פרגון...לא הפסיקה להלל ולשבח...הייתי בעננים. עוד באותו ערב מוצלח נגשו אלי שניים שרצו לקבל פרטים על כמה אני לוקח לבר מצווה באותו מקום... משם הכל היסטוריה. הביקוש והפרגון תדלקו את הנשמה שלי ואיתם המראתי , נסקתי לשמים.. זה היה כיף. שם התחיל פרק ארוך מאוד בחיי שעליו יש לי עשרות סיפורים ולאו דווקא יפים. סיפורים שהיו חלק מפולקלור המקצוע הזה שנקרא תקליטן. בתחילת הקריירה שלי הייתי עם עוד עשרה או עשרים, לא יותר, של תקליטנים כאלה בארץ בניהם "בנבילי" "מר-שמח"  "שבי ירושלמי" "גד ביטון" אילן  ועוד שמות שלא כל כך זוכרים היום. מכאן בא בעצם הדחף שלי לכתוב את הבלוג הזה ולהציע לכל קהיליית התקליטנים בארץ להשתתף בבלוג הזה שלי ולצרף אליו עוד סיפורים יפים מעניינים וכאלה שפחות מעניינים. כאלה שמציגים דווקא את העולם האפל שמאחורי הזוהר לכאורה של מקצוע התקליטן. לא כולם יודעים עד מה המקצוע הזה שוחק נפשית ופיזית. כמה הקרבה משפחתית, אישית ועוד יש להקריב כדי להתברג בתחום הזה. על האולמות הנדחים, על המלצרים הראשיים של פעם ומנהלי האירועים של היום...וכן, אף אחד מאתנו לא הפך למיליונר ..כולם בסופו של דבר מתרכזים סביב השכבה האמצעית של החיים והחברה בישראל למרות שרבים מחבריי הצליחו כלכלית אבל תמיד זה התלווה באיזה משבר משפחתי או הימורים וכל מיני בישין.. לא להיט גדול. כמו שהתחילו ? בלי כלום כך גם סיימו.
לסיום סיפור הפתיח שלי אני שוב קורא לכל התקליטנים להעביר סיפורים אלי כי זה מה שיישאר לדורות הבאים ומי יודע אולי עוד נרכז את כל הסיפורים ואפיק מזה ספר אמתי ..אולי.