יום ראשון, 9 בדצמבר 2012

וידויו של אב תקליטן בדימוס




החיים רצים והנה מגיע היום שאתה צריך להעמיד במבחן את הדברים שעליהם בנית קריירה שלמה. למעלה משנת דור. ביתי סמדר עומדת להינשא עם בחיר לבה בקרוב ובמזל טוב. איזה לחץ ...כל חייך סבבת סביב חופות ונרות והנה מגיע הרגע שהבת שלך תגיד לך .."אבא אני צריכה תקליטן" ... על מי אתה ממליץ ? ...מי בדיוק הולך לנגן אצלי בחתונה? ועוד כאלו שאלות שמעמידות אותך במבחן חייך.
אני, שחייתי את האירועים וניתחתי את כל מה שאפשר לנתח סביב הנושאים שמעניינים  את הזוגות לפני החתונה, לא הצלחתי להגיע לנוסחת המיליון דולר. נוסחת המפתח שהייתה שגורה אצלי תמיד הייתה "גמישות אין סופית". ועכשיו אני צריך להפגין גמישות אין סופית עם הבת שלי. שהרי כאבא אני רוצה את הכי טוב לבת שלי. מה אגיד לה עכשיו ? איך היא תבחר תקליטן ? אז החלטתי ללכת על הגרסה הפילוסופית ואז אמרתי לה " ביתי יקירתי..."חתונה היא קודם מסיבה של המשפחות ואחר כך של הזוג" ( מה עוד שאנחנו ההורים מממנים... את זה לא ממש אמרתי לה כדי לא להדליק מדורות ... ) כך שאם אמליץ לך על מישהו זה יהיה חייב להיות תקליטן שיודע ומבין את הסדר בנוסחה שלי...ואז סמדר פתחה לי זוג עיניים ואומרת לי " אבא....זה לא הזמנים שלך "...או קיי ,,,הבנתי,  אני אומר לה...וכאן בעצם מתחילה מלחמת הדורות. את יודעת מה ? הנה רשימה של תקליטנים שחלקם חברים אישיים שלי... תפגשי אותם וכך תוכלי, את והחבר שלך, לבחור באחד המתאים. כך היה. ואז הסתבר שזו רק התחלת הבעיה.
איך שהיא התקשרה, לאחד מתוך הרשימה, זה הזכיר לי נשכחות... את הדברים והאמירות- חלקן אמיתיות חלק מפחידות ואולי גם שקרים קטנים ולבנים שנהגתי להגיד ללקוחות שלי רק כדי "לצוד" אותם בחכתי.. כמו ," יש לי אירוע בבאר שבע ואחר כך בקריות"....וזה למה ? כי לא היו לי אירועים באותו שבוע ..." נפגש אצלי במשרד תוכלו לראות פרזנטציה על מסך גדול"... וכל מיני כאלה שעובדים טוב תמיד על הלקוחות בדרכך לקנות את אמונם. הנוהג, למי שכבר שכח, היה לראות את התקליטן בהופעה חייה דבר שהפך להיות נדיר בימים אלה. המשרד הוא ההופעה החיה של התקליטנים היום.
סמדר היא בחורה נחושה. היא החליטה לעשות סיבוב באולמות לראות ולשמוע אחד אחד..אז היא תעשה סיבוב כזה גם אם צריך להגיע ולהתרשם באחת מהאולמות באילת. זו ילדה עם סבלנות כמו של אימא שלה וזמן הוא לא ממש פקטור. יש לה זמן וסבלנות בטונות.  
ואיך רושמים בכתוביות בסרטים ? " "Three weeks later   לאחר שלושה שבועות ".... הגיעה סמדר עם ערימה של חוויות, תובנות, ביקורות,...ואני דרוך מתמיד. רציתי לשמוע מי מבין עמיתי נבחר למשימה ?..." אבא" ..סמדר פותחת ואומרת לי..." אבא , תשמע...ראינו עשרה תקליטנים וכולם אותו דבר"...אותם שירים, אותם רמיקסים...כולם מתחילים פחות או יותר אותו דבר ...ראינו שופרות, ראינו זמר ששר בחופה, ראינו רב מקדש בסגנון ראפ, ראינו עשן כבד, ראינו זיקוקים, ראינו רחפות, ראינו סלאו ראשון וסלאו מעוצב, ראינו ברים אקטיביים ומייצגים, ראינו הרכבים שמנגנים ובכל אלה, כאילו וניגן אותו תקליטן... אתה מבין מה אני אומרת לך אבא ? "  לא נפלתי מכסא....לא הופתעתי מקיטונות הביקורת ששמעתי ממנה. הילדה יודעת מה שהיא מחפשת. "כן" אני אומר לה.. כאילו ואני מחפש תירוץ משכנע כדי להדוף את כל הביקורת שלה. זכרתי את המשפט שתמיד הציל אותי " לא נורא סמדר..., תקליטנים יש כמו כחול על פני הים רק שהפנינים לא נראות כי ממש ברגע זה את דורכת על כמה מהן.." "לא הבנתי" היא אומרת לי. "מה קשור עכשיו פנינים לתקליטנים "?
כאילו והיא הרימה לי להנחתה ...כדור גובה שאליו אני מגיע עם המחבט עם כל התנופה... ואומר לה : " אני מאוד שמח שכך התרשמת. אני בכוונה העברתי לך רשימה של תקליטנים מאותה שכונה..כאלה שמתחילים ומסיימים את האירוע על אותו מקצב, כאלה שנראים כמו תבנית יצוקה של חומר דביק  כדי שתלמדי מה בדיוק לא לבחור לחתונה שלך. "נו...באמת אבא. זה הזמן לעשות לי סדרת חינוך ? ..." אתה רוצה להגיד לי ששלושה שבועות רצתי בין תקליטנים וכל זה היה כדי להסביר לי שיש שם סוג תבנית ? לא יכולת להסביר במילים? ..." וואו..איך אני הולך לצאת מהתסבוכת הזו. הכי טוב להגיד את האמת.
" סמדר ביתי, נכון, זו האמת לצערי. כדי לאתר תקליטנים טובים על באמת צריך לעמול קשה בדיוק כמו שרצת בין אותם עשרה ראשונים. הפנינים המיוחדות מסתתרות לא רק מתחת לכף רגלך אלה, מאחורי כל התכשיטים שראית בחלון הראווה הזה של תקליטנים, בשלושת השבועות שחלפו.  תקליטנים כבר מזמן לא נלחמים את איכויות הם נלחמים על הפרנסה. זה מוציא אותם לא טוב. הם חיים בפנטזיה של כוכבות, של בדידות, של חיוכים מאולצים, של אני ואני, של 'שופוני', של אגואיזם, של אפאטיות לקולגה, של צבעוניות שנצבעת בצבעי שחור ולבן, של צריכה לא נורמלית לחום ופרגון. יש עדיין, ולא מעט, ששומרים על שפיות ועומדים בגאווה בעמדת הדי- ג'יי, שומרים באדיקות על מה שרבים כבר ויתרו עליו. גמישות, וירטואוזיות, אלתור, רב גוניות, מוזיקה בצבעי הקשת. עכשיו סמדר ?  קחי את המספר הזה ותגידי שאני שלחתי אותך. ..  

יום חמישי, 4 באוקטובר 2012

הכלה שחטפה מכות בערב הכלולות.

זה היה עוד ערב לא קל, בלשון המעטה, בקריירה שלי. עוד מקרה שנחרט עמוק והשאיר לי משקעים בלתי נשכחים. בדרך כלל, לפני היציאה לחתונה, תמיד היו לי פרפרים בבטן. סוג של התרגשות ושמחה גם יחד. אהבתי מאוד את ההרגשה הזו. זה היה משהו שמפקס אותי למטרה. זה היה הדלק המניע שלי. התמכרתי לתחושה הזו. זה גרם לי לזכור כל פרט שביקשו ממני, למרות שנהגתי לרשום הכול. לא לסמוך על הזיכרון. 
שעה שלוש אחר הצהריים הייתה השעה בה העמסנו ציוד. היה עוד יום קיץ חם ומהביל והזיעה נטפה במפלים רוגשים... נסענו לבאר שבע. זה היה לוקח לנו, בדרך כלל, משהו כמו שעה נסיעה. באר שבע היא עיר חתונות. הכול שם סביב שמחות ואירועים. עיר שמחה באר שבע. כך גם הציבור שלה. הגענו בזמן לאולמי "אשל", שבמרכז העיר העתיקה, ומיד העוזרים שלי החלו במלאכת ההתקנה. אולמי "אשל" היה מסוג האולמות שמניחים עליך הרגשה טובה ורוגע. מקום עם התנאים הנכונים. תמיד היו לי שם חתונות גדולות של 700 איש. גם הפעם. באותה נשימה הייתי רוצה לספר שגם בעל המקום היה מקדם אותנו בברכה ודאג שיהיה לנו מקום ישיבה ושהמלצרים יפנקו אותנו על חשבון הבית ( והלקוח ). הוא תמיד היה אומר לי " משה , ביום שאתם באים לכאן אני מבסוט ורגוע כי אני יודע שמהחתונה הזו אני אסגור עוד שתיים לפחות".. הייתה בנינו אהדה הדדית ואף פעם בחיים, בגלל הכבוד בנינו, הוא לא העז לרמוז לי שעלי לשלשל משהו מתחת לשולחן למי מאנשי האולם. פשוט אף פעם. איזה יחס קיבלנו שם ( אני מדבר בלשון רבים משום שבשנים 1991 ועד שנת 2000 הופעתי בלוויית צוות רקדנים מדהים ) עוד משהו שאפשר להתרפק עליו בנוסטלגיה. היו לנו עוד שני אולמות מדהימים בדרום, דקלה וחדווה בדימונה ועל האירועים שם יש לנו גם כמה סיפורים עסיסיים. נחזור לבאר שבע...
היה ערב  אש כרגיל. רחבה מפוצצת בלי מקום לגפרור. הציבור שם אהב אותנו כי היה לנו סטייל ולא נמרחנו על מוסיקה מזרחית מתחילת הערב. היה שונה . הייתה לי חוצפה מוזיקלית עם האוכלוסייה הזו. וזה מה שבנה לי את התשתית להצלחה והמחירים שגביתי בשעתו. בעמדת התקליטן בזמנו היה לי ציוד מיושן אך את מי זה עניין ? כמו שאימי שתחייה נוהגת לומר תמיד " בסיר ישן עושים מרק טעים"..
לרוב, כשעבדתי בדרום, נהגתי לקחת מקדמה יחסית גבוהה וגמר החשבון היה תמיד במזומן. למדתי לקח מחברים אחרים שלי, שעשו להם כמה ברזים עם הכסף, למרות הנחמדות של הלקוחות שלי שם. גם הפעם נהגתי כך. לא ידעתי שזה יתגלגל לאן שזה התגלגל.
בסוף הערב בא אלי החתן חיבק ונישק והרעיף מחמאות ופרגונים וכמובן שאל " מה נשאר לי בחשבון ?" ואני בחמימות אומר לו "אלפיים שקל". "אני כבר מביא לך" , אמר לי החתן  והמשכתי להתעסק עם קיפול הכבלים והתארגנות לנוהל נטישה. בשלב מסוים סיימנו והציוד היה כבר במשאית ואני יושב בפינת האולם וממתין לחתן שיביא את גמר החשבון. מהפינה שישבתי, הבחנתי שיש מהומה בפינה השנייה של האולם. אחד העוזרים שלי, שהיה סמוך למקום, דיווח לי מה מתרחש שם והסתבר, שהכלה החלה לפתוח מעטפות כדי להשלים לי את גמר החשבון וזה לא מצא חן בעיני החתן. ראיתי שיש שם צעקות ואז, בשל הקשר האישי שהיה לי הזוג הזה, קמתי ממקומי והלכתי לכיוון המשפחה שישבה ממול. ניסיתי להרגיע ואמרתי לחתן והכלה " עזבו עכשיו כסף...סעו למלון ..נסדר את החשבון עוד כמה ימים לא קרה כלום..." החתן התעקש שזה יגמר באותו יום כי הוא הבטיח ונתן לי מילה ולא רצה להפר הבטחתו. העניינים התחילו להתחמם כי אז הצטרף לחגיגה אחד הדודים ( שלדעתי שתה כוסית אחת יותר... ) והמסיבה האמיתית התחילה.
פתאום ממקום בלתי צפוי קם החתן מהכיסא שישב כולו רותח ועט על הכלה ונתן לה סטירה לפנים ואז כולם היו על כולם... צעקות.. קללות...יללות שבר...מהומת אלוהים. הייתי המום...לא הבנתי מה קורה ..אחד מרביץ לשני  ..דודים שנשארו בסוף , חלקם מפרידים בין המתקוטטים וחלקם לוקחים חלק במסיבה האמיתית...איזה מכות אלוהים...ראיתי ככה, והבנתי שכסף היום אני לא יקבל אלא רק מכות ...וגם כבר לא היה טעם לחכות לזוג. אמרתי לעצמי " משה עזוב שהכסף ילך לצדקה רק צא משם בשלום"... ושחס וחלילה לא יחליטו ליפול עלי....לקחנו את הרגליים וטסנו משם ..
למחרת, שמונה בבוקר טלפון מהכלה. בכי מר והתנצלויות ומה לא. החתן התבייש לדבר איתי. הסתבר, לפי סיפור הכלה, שהיה לה כסף מזומן לתת לי אבל היא יעדה אותו למשהו אחר והחתן התעצבן מזה שהיא התחילה לפתוח מעטפות למרות שהיה לה מזומן לתת לי ולגמור את העניין בשקט... עוד באותו יום שלמחרת הם הגיעו עד אלי הבייתה מהמלון ששהו בו במהלך הלילה בתל-אביב ( איזה לילה כבר היה להם...?) לכלה ולחתן שלום. נראה שהם השלימו אחרי הכול וחזרו מאושרים לבאר שבע. עיר השמחות. לסיכום, גם אם אתה חושב שאתה מכיר את בת זוגתך תמיד צפה להפתעות. והכי חשוב לא להתעצבן. 

יום שבת, 18 באוגוסט 2012

פחד אלוהים...האיש ששלף מולי אקדח.


פחד אלוהים...האיש ששלף מולי אקדח.

זה היה בשלהי שנת 85. היה חורף. החברה' מטעינים את הרכב המסחרי שלי ( פולקסווגן טרנספורטר של פעם ) הכל מוכל ליצאה לכיוון ..איך לא , בית שמש. בית שמש נתפס אצלי כאחד המקומות שסיפק הכי הרבה סיפורים פיקנטיים אבל, כרגע אני לא בקטע של סיפורים פיקנטיים אלא סיפורים מהצד האפל של הירח.
הגענו כמובן לבית שמש וכמו תמיד האווירה הייתה לחוצה כדי להספיק להתקין את הציוד ולהשמיע מוזיקת רקע באולם. רק אחרי זה אנחנו היינו מתפנים לשאר הדברים. באולם הזה ( שלא ינקוב את שמו ) היינו מקבלים יחס עוין במיוחד. הסתבר לי מאוחר יותר שלבעל האולם יש בן שהתחיל לעבוד בזה ואני לא באתי לו טוב באותם ימים. בכלל בבית שמש לא אהבו לראות שתקליטנים מחוץ לעיר עובדים באולמות שלהם.
הגיע כמובן החלק המרכזי של החתונה, שהתנהלה למופת, רקדו והשתוללו בכיף ובסופו של ערב הייתי צריך גם לסיים ( אחרי הפצרות רבות של רב המלצרים, שנשלח אלי לא אחת ע"י בעל האולם, כדי שאפסיק את המוזיקה - כי הם רוצים לסגור את הבסטה..? ) ריקודי הורה, התקווה ותודות לכולם...
פתאום, ממקום לא צפוי, מופיע אדם שנראה לי מזה שתוי ?  מחוק מאלכוהול .. ואומר לי " לא שמת לי שיר בכורדית תשים אותו עכשיו..." הבנתי שיש לי עסק עם משהו מסוכן אבל לא שיערתי כמה. אני מנסה לדבר אל הלב שלו בעדינות, כדי להניע אותו מהבקשה המוזרה, משום שבשלב הזה החברה' שלי מקפלים את הציוד והכל היה כמעט מקופל ואין סיכוי שאני מפעיל שוב את המערכת ומשמיע את השיר הזה בכורדית.
הדיבורים החנפניים שלי לא עזרו...הבנאדם מתעקש לשמוע כאן ועכשיו את השיר בכורדית.. ראיתי שהעסק מתחיל להתחמם נגשתי לחתן, שהיה עסוק בצילומי משפחה כמו שעושים בדרך כלל בסוף הערב..לקחתי אותו לצד וסיפרתי לו שיש אורח אחד שמבקש שיר ואין לי אפשרות לעשות את זה עכשיו ..הוא אומר לי  " הבחור הזה זה אחי ...אני אדבר איתו ..אל תדאג.." חזרתי לבמה ואחרי היה הבחור השתוי שעכשיו הבנתי שהוא גם אח של החתן..ועוד פעם אומר לי " אם לא תשים את השיר שביקשתי אני....." ראיתי שהבחור העלה מדרגה עם ניבולי פה מהמגעילים ביותר. שוב הלכתי לחתן. האח מאחוריי ..לא ראיתי אותו . איך שאני שוב מדבר עם החתן, כשהגב שלי פונה אל האח השתוי... פתאום ..ללא כל התראה מוקדמת ..החתן נתן זינוק מטורף תוך שהוא דוחף אותי הצידה ועט על אח שלו ...הוא מפיל אותו על הרצפה ומנסה להוציא מהיד שלו אקדח.... יא אלוהים..זה אקדח אמיתי הייתי בהלם. החתן נאבק עם האח השתוי  על רצפה..איזה מחזה מבהיל..ונוסיף לזה את ההיסטריה שהשלטת על כל הסביבה שם ( הדודים האחרונים שנשארו לסיום הערב )  הכלה החלה בצעקות וצרחות שבר. בנתיים עפתי מהמקום לכיוון המשרד של בעל האולם שלא הראה אכפתיות. אדיש כזה..אני מספר לו מה קורה אצלו שאולם ומבקש להזמין משטרה. הוא כמובן פחד מהקטע הזה והחליט לצאת לראות "מה קורה באולם". בזמן הזה שהלכתי למשרד, הבחור השתוי התחמק מהאחיזה של אחיו החתן וברח החוצה... מחוץ לאולם. החברה' שלי, שהיו כל הזמן הזה במקום, אמרו לי שהוא ברח ואיים שהיום הוא ירצח אותי...איזה פחד.
בעל האולם ניסה להרגיע אבל אני לא הייתי רגוע. אז לא היה לי טלפון סלולארי. כדי לחייג למשטרה כך שהייתי צריך את הטלפון של האולם- כדי לחייג למשטרה. הזבל הזה של בעל האולם סגר את המשרד.
לא ויתרתי. מיד שלחתי את אחד מהעובדים שלי לתחנת המשטרה וביקשתי ממנו להזעיק מיד למקום שוטרים. כך היה. המשטרה המקומית הגיע כמה דקות אחרי ועלו לאולם. ניסו לדבר איתם כדי לנסות להמעיט מחומרת האירוע ,מהסכנות ומהאיומים שהשמיע האח של החתן במנוסתו החוצה.... השוטרים לא קנו את הסיפור של בעל האולם ( הוא אפילו לא היה נוכח בסצנה אבל פחד שיסגרו לו את האולם בצו מינהלי ) . אחד השוטרים פנה אלי וסיפרתי לו את כל השתלשלות המקרה תוך שאני רועד מפחד שמא יכנס שוב המטורף הזה לאולם ויתחיל לירות בלי הבחנה. ואז השוטר אומר לי " שמע בחור תאספו את הציוד שלכם בנתיים אנחנו נשמור על הרכב שלכם ואחרי שתסיימו סעו אחרינו " ... וכך היה. משטרה לא עזבה את המקום לרגע.
מיד עם העמסת הציוד למסחרית התחלנו את הנסיעה אחרי ניידת המשטרה שמאחורינו ניידת נוספת מאבטחת מאחור. הם הובילו אותנו דרך יערות בית שמש דרך מהמורות ובוץ, מהגשמים שירדו ימים לפני.... ואנחנו עם המסחרית נוסעים לאט לאט בחושך מצריים... פוחדים עכשיו עוד יותר לא לשקוע בבוץ, עד שפתאום אנחנו מוצאים את עצמנו בצומת שמשון. שם השוטרים הראו לנו את הכיוון ללוד ונפרדו מאיתנו...
היינו בהלם מוחלט. הרגשנו יובש בפה מרוב פחד. טסנו במעלה הכביש ללוד עד שראינו את אורות מפעל נשר לבטון רק אז התחיל לחזור אלינו האוויר. הגענו הביתה בשלום.
למחרת בבוקר התקשר אלי החתן הביתה והתנצל על מה שאירע ערב קודם והבטיח שלא יעונה לי כל רע ושמצאו את האח שלו ועצרו אותו. לא כל כך קניתי את הסיפור של המעצר. לי היה ברור דבר אחד –שיותר אני לא סוגר אירועים בבית שמש בשנים הקרובות. זו הייתה החתונה  והאירוע האחרונים שעשיתי בבית שמש . לא רציתי לשמוע יותר על בית שמש.   

יום שלישי, 31 ביולי 2012

ונדליזם ישראלי נוסח בית שמש


ההצלחה המסחרית שלי הצניחה אותי בכל הארץ. מקריית שמונה ועד אילת. לא הייתי מסוג התקליטנים שעובד רק באזור מסוים למעט השנים הראשונות שבהן, רמלה ולוד, היו המעוז לכל הפעילות שלי. ממש ככה. אחד המקומות המאוד נפוצים שבהם הוזמנתי לנגן, בחתונות ובר מצוות, היה בית שמש. מקום בו כולם מכירים את כולם. בעיקר יוצאי עדות צפון אפריקאיות אבל בניהם, כמו ברוב ישובי הפיתוח במדינה, היו עדות נוספות ומגוונות. אהבתי מאוד את בית שמש ועוד יותר את האוכלוסייה העממית במקום. באחד במקרים, בהם הגעתי לבית שמש לנגן באחת החתונות, החניתי, לאחר שפרקנו מתוך הרכב המסחרי שהיה לי אז - פולקסווגן טרנספורטר -כזה כמו שהיה ללהקות הרוק של שנות השבעים ועוד בצע כחול. רכב ממש יפה ושמור שפעמיים בחודש היה מתפוצץ לי שם הראש מנוע.. בקיצור, החניתי את הטרנספורטר בחניון של האולם למטה ועלינו כולם, כולל המתקינים, לאולם והיתה חתונה מדהימה. בסוף הערב, עם הקיפול הכללי, חוזר אלי אחד העובדים מתנשף כולו ואומר לי " משה פיצ'רו לך את ארבעת הגלגלים של המסחרית " הייתי בהלם , רצו לי בראש כמה סרטים יחד.. מה אני הולך לעשות עכשיו..איפה יש פנצ'רייה בשתיים בלילה ? הייתי אובד עצות.. ירדתי למטה והחתכים של הצמיגים נראו בבירור מקילומטר. כנראה שהרגזנו מישהו מקומי ... זה היה ברור לי בהחלט. אבל מה עושים עכשיו עם כל הציוד ? מה עושים עם "המסחרית" ?
בעוד אני מנסה לחשוב על פתרון ראה אותי האבא של הכלה, שהעמיס מתנות לבגז' של האוטו שלו, ומרחוק הוא שואל " משה יש בעיות ? " עיניתי " כן" ....האבא התקרב אלינו וראה את ה" ברוך " ומיד אמר לי.." משה אל תדאג...אני שולח לך משהו שיעזור לך. אמרתי תודה בנימוס. הייתי סקפטי. מה הוא כבר יכול לשלוח לי בשתיים בלילה. אמרתי למתקינים שלי    " חברה', אנחנו הולכים לישון פה ליד לאוטו לפחות עד שיפתחו את הפנצרייה הראשונה בבית שמש. היה מחניק שם בחניון והחלטנו לצאת לאוויר. למזלנו זה היה אחד מערבי הקיץ הנעימים והיפים כך שלא ממש סבלנו באוויר הפתוח.
פתאום בשעה 3 לפנות בוקר מגיע נהג עם טנדר פתוח ושואל מי זה משה ? ישר עניתי "אני" ואז הוא עונה לי " חיים שלח אותי לעזור לך עם הציוד " . אמרתי לו "מה ? אתה בטוח ? " בקיצור החברה' שלי יחד איתו העמיסו את הטנדר צ'יק צ'אק ותוך דקות היינו מוכנים לנסיעה. "מה עם המסחרית שלנו ? אני שואל את הבחור .. " אל תדאג " הוא אמר לי " כמו שהיא נראית עכשיו אף אחד לא יגע בה עד מחר..." ובאמת נסענו ללוד ובבוקר בסביבות 10 הייתי שם עם עוד חבר כדי לסדר את הפנצ'רים. הסתבר שאני לא הראשון שמפצ'רים לו את הצמיגים במקום הזה. היה שם תקליטן מקומי בזמנו, כפי ששערתי, שכל תקליטן שהגיע מחוץ לבית שמש היה עושה לו "מי שברך" על הצמיגים. לימים סיפרו לי שאחד התקליטנים תפס אותו על חם ...
כאלו הם האנשים בבית שמש, חמים, עוזרים ולא מנוכרים ( אבל גם חלק מהם מפנצ'רים צמיגים ...). כמו שאמרתי, אהבתי מאוד לעבוד בבית שמש עד שקרה לנו המקרה הכי מדהים שקרה לי כתקליטן דבר, שגרם לי לא לקחת יותר עבודה בבית שמש. ועל כך בהמשך.

יום ראשון, 29 ביולי 2012

איך הכל התחיל

קוראים יקרים.
את החתונה הראשונה שלי שבה תקלטתי הייתה אי שם בסוף שנות השבעים. בכלל מי היה מזמין בזמנו די ג'יי לנגן בחתונה ? רק זוגות שהיו במצב כלכלי לחוץ ביותר ולא יכלו להרשות לעצמם להזמין תזמורת. החתונות האלו היו מתקיימות בכל מיני מקומות מוזרים כמו אולמות נדחים של בתי כנסת , חדרי אוכל של קיבוצים, מועדוני נוער . כן, חדרי אוכל של קיבוצים... הקיבוץ היה מספק את החלק הקולינארי וגם את המקום וכך החלו הקיבוצים של פעם לפתח את תעשיית החתונות העירוניות. ראו לאן הם הגיעו היום.
אז היינו בימים של פעם. באותם ימים, הייתי גבר צעיר ונשוי טרי שחיפש מקורות פרנסה נוספים כדי לשרוד בנטל הקשיים של שנות השבעים. התחלתי לעבוד בחנות למערכות סטריאו ( תקופה מטורפת של ימי ג'ון טרבולטה והביי ג'ייז ) באותה חנות מכרו גם תקליטים ( וינילים ) וכשלא היה לעשות בעניין מערכות סטריאו ותיקונים שונים מכרתי בדלפק גם תקליטים. משם התחלתי לאגור מוזיקה בצורה מטורפת כי ספקי התקליטים היו תמיד משאירים לי עותק אחד של אלבום רב מכר וכך בניתי את הספרייה הראשונה שלי, שעד לאותם ימים, לא ידעתי לאן התגלגלו חיי בעניין הזה. לאוסף הזה הוספתי גם את האוסף שהיה לי בבית( עוד מגיל חמש עשרה ועד הצבא) כך, שבמושגים של תחילת שנות השמונים, נחשבתי לאחד שיש לו באמת ספריה מפוארת עם רפרטואר עשיר במיוחד.
עוד לפני אותם ימים, כשהייתי עלם חמודות עם לחיים אדומות תמיד, גיליתי כבר אז את העצמה שיש למי שיש לו תקליטים וגם שולט על הפטפון בעל המחט הקרמית  שחרשה את הויניל לעומק. העמדה הזו מאוד הלמה אותי. בנות היו תמיד נמרחות ומבקשות כל מיני שירים בעיקר להוריד את הסלואים מהרחבה כי בנים היו מתחרמנים והן לא היו נותנות להם להיצמד. אבל אני במסיבה הייתי מלך. הבנות תמיד ישבו לידי וככה גם פרחו להם כמה סיפורי אהבה נפלאים. בימי שישי למשל, אחרי ארוחת הערב, היינו מסיימים את הקידוש והארוחה מוקדם- כי היינו חוזרים מבית הכנסת מוקדם ורק אחרי הארוחה  הייתי מעמיס את הפטפון שלי על הסבל של האופניים וטס לכיוון המסיבה. כולם חיכו לי שאגיע. לאף אחד לא היה בזמנו "מערכת" ועוד ניידת שאיתה יכול לנגן במסיבות ובטח לא תקליטים כמו שהיו לי..לילות משי בלבן, גט רדי, סגול כהה...וכל זה היה בלי כסף. כן תקלטתי בלי כסף ( גם לא היה ) התבסמתי רק מריח הבנות שהיו יושבות לצידי אח...זה היה כיף..
אז כן, הייתי עם סיפור החתונה הראשונה שלי וגלשתי לנוסטלגיה בלי לשים לב. תוך כדי זה שהייתי על דלפק התקליטים בחנות בה עבדתי ( קראו לה GET-IN ) נכנסה יום אחד בבוקר אשה ממוצא הודי, שמדברת חצי עברית חצי אנגלית, ושואלת אם אנחנו מכירים משהו שיכול להשמיע מוזיקה בחתונה שלה. האמת שלא הכרנו משהו כזה אבל בעל החנות ששמע אותה אמר לה בקול רם ממקום מושבו " כן , הוא יכול להשמיע לך מוזיקה איפה שתרצי " אני הייתי בשוק. איך ? מה? אין לי ניסיון, לא עשיתי דבר כזה אף פעם,,,איזה מוזיקה מנגנים בחתונה של הודים ..? נזרקתי לבריכה והמים היו קרים כמו קרח. מה אני יעשה עכשיו ..ואני כמו המום כזה אומר לה  " כן,, אני אשמיע לך מוזיקה בחתונה " .. והיא מיד שאלה את השאלה המלחיצה " כמה אני משלם לך " אמרת לעצמי..אתה לא יכול לעשות את זה לאישה הזו. אתה הולך להרוס לה את הערב הכי שמח שלה ועוד לקחת על זה כסף ? " לא גברתי,, זה לא יעלה לך כסף אעשה זאת בכיף ,,בחינם.." היא לא הסכימה והיא התעקשה לשלם לי . בסוף אמרתי לה, כשהפה שלי יבש מרוק, משהו במחיר מאוד זעום. להפתעתי היא זרמה איתי ואז היא שלפה מהתיק רשימה של שירים שהיא רוצה בחתונה. ואני, עם חיוך רגוע ובטחון עצמי בשמיים, מקבל ממנה רשימה עם שירים שאני לא מצליח לקרוא כי היא כתבה את זה בכתב מחובר כזה...עשיתי את עצמי שאני מבין ויש לי את השירים שהיא מבקשת ולא, לא ידעתי מה כתוב שם.
היו לי בדיוק שבועיים להכין את החתונה הזו. וכן, כמו שכבר סיפרתי בהתחלה, החתונה אמורה הייתה להיות בבית הכנסת הגדול של ההודים בלוד. הסיפור שלי התחיל אחרי שפענחתי את הרשימה שנתנה לי ..מה אני עושה עם השירים ההודים ? מאיפה לעזאזל אני משיג את השירים האלה. נסעתי יום אחד לתחנה המרכזית בתל אביב לחפש בדוכני הקסטות את השירים ההודים ושם מצאתי רק חלק ...לא היה אימיול ,, בעיה. בסופו של דבר, אחרי ריצה מרתונית נגד הזמן, השגתי את השירים אך הייתי צריך מערכת הגברה שתוכל לעמוד בעומס הזה של אולם בבית כנסת. בזמנו הייתי מרכיב מגברים של "דקדה" והם נחשבו למגברים ממש חזקים. מה עוד שהיה להם כניסה למיקרופון שהיה אפשר לתת לרב לקדש .. השאלתי מהחנות, שבה עבדתי, שני מגברים כאלה כי כל אחד עבד על פטפון נפרד. וגם מיקרופון כזה לא מזוהה.
הגיע יום האירוע. היו לי פרפרים ..לא, איזה פרפרים .. משהו הרבה יותר גדול,,,לא הבנתי מה הולך איתי באותו יום. פחד, התרגשות, להיטות, וואו..אני נזכר בזה ואני מתרגש. עשיתי שתי נגלות, עם הציוד והרמקולים שלקחתי מהחנות, על רכב פרטי של משהו. חיברתי, הפעלתי הכל עבד ...הייתי בעננים ..הייתה מוזיקה ברקע והכל נשמע ממש סבבה. עד שחיברתי את המיקרופון  בזמן החופה( שלא זוכר מהיכן לקחתי אותו ..) ואז אני שומע ברמקולים ברקע רדיו ולא סתם רדיו אלא רדיו בערבית. אתם קולטים על מה אני מדבר ? חתונה , יהודים, בית כנסת, רב מקדש, ורדיו עם שירים בערבית ? התחלתי להזיע. נהיה לי חם. מה פתאום רדיו עכשיו...זה לא היה כשחיברתי את המערכת....איך אני יוצא מהפדיחה הזו ? אני מנתק את המיקרופון ויש שקט. אבל אין מיקרופון. הכלה מסתכלת עלי...במבט כזה של " נו מה קורה ? " החתן לא היה בעניינים כי הוא היה תייר שהגיע מהודו כמה ימים קודם כדי להתחתן עם בחירת ליבו המשודכת...ואני לא יודע איך לפתור את הפדיחה. בסוף הרב הוציא אותי מהתסבוכת וניהל את החופה בלי מיקרופון גם ככה האולם של בית הכנסת היה קטן ( משהו כמו שבעים איש לא יותר). מיד אחרי החופה התחלתי עם השירים שהיו רשומים ואחר כך עברתי לכל מיני להיטים של פעם והחתונה הסתיימה בשעה 12. כבר לא היה לי מה לנגן. חזרתי על שירים כדי למלא את הזמן. הגיע סוף החתונה ..."התקווה" והורה לסיום עם השיר "הבאנו שלום עליכם" ...אוףף כמה נשמתי לרווחה. האנשים לא הפסיקו לרקוד ולשתות. אני לא יודע מה עשה להם יותר- המוזיקה שלי או האלכוהול ששתו ( והם שותים ההודים האלה שיהיו בריאים )
הכלה הייתה מיוזעת כולה ומבסוטה עלי אש. איזה מחמאות, איזה פרגון...לא הפסיקה להלל ולשבח...הייתי בעננים. עוד באותו ערב מוצלח נגשו אלי שניים שרצו לקבל פרטים על כמה אני לוקח לבר מצווה באותו מקום... משם הכל היסטוריה. הביקוש והפרגון תדלקו את הנשמה שלי ואיתם המראתי , נסקתי לשמים.. זה היה כיף. שם התחיל פרק ארוך מאוד בחיי שעליו יש לי עשרות סיפורים ולאו דווקא יפים. סיפורים שהיו חלק מפולקלור המקצוע הזה שנקרא תקליטן. בתחילת הקריירה שלי הייתי עם עוד עשרה או עשרים, לא יותר, של תקליטנים כאלה בארץ בניהם "בנבילי" "מר-שמח"  "שבי ירושלמי" "גד ביטון" אילן  ועוד שמות שלא כל כך זוכרים היום. מכאן בא בעצם הדחף שלי לכתוב את הבלוג הזה ולהציע לכל קהיליית התקליטנים בארץ להשתתף בבלוג הזה שלי ולצרף אליו עוד סיפורים יפים מעניינים וכאלה שפחות מעניינים. כאלה שמציגים דווקא את העולם האפל שמאחורי הזוהר לכאורה של מקצוע התקליטן. לא כולם יודעים עד מה המקצוע הזה שוחק נפשית ופיזית. כמה הקרבה משפחתית, אישית ועוד יש להקריב כדי להתברג בתחום הזה. על האולמות הנדחים, על המלצרים הראשיים של פעם ומנהלי האירועים של היום...וכן, אף אחד מאתנו לא הפך למיליונר ..כולם בסופו של דבר מתרכזים סביב השכבה האמצעית של החיים והחברה בישראל למרות שרבים מחבריי הצליחו כלכלית אבל תמיד זה התלווה באיזה משבר משפחתי או הימורים וכל מיני בישין.. לא להיט גדול. כמו שהתחילו ? בלי כלום כך גם סיימו.
לסיום סיפור הפתיח שלי אני שוב קורא לכל התקליטנים להעביר סיפורים אלי כי זה מה שיישאר לדורות הבאים ומי יודע אולי עוד נרכז את כל הסיפורים ואפיק מזה ספר אמתי ..אולי.