Follow by Email

יום חמישי, 4 באוקטובר 2012

הכלה שחטפה מכות בערב הכלולות.

זה היה עוד ערב לא קל, בלשון המעטה, בקריירה שלי. עוד מקרה שנחרט עמוק והשאיר לי משקעים בלתי נשכחים. בדרך כלל, לפני היציאה לחתונה, תמיד היו לי פרפרים בבטן. סוג של התרגשות ושמחה גם יחד. אהבתי מאוד את ההרגשה הזו. זה היה משהו שמפקס אותי למטרה. זה היה הדלק המניע שלי. התמכרתי לתחושה הזו. זה גרם לי לזכור כל פרט שביקשו ממני, למרות שנהגתי לרשום הכול. לא לסמוך על הזיכרון. 
שעה שלוש אחר הצהריים הייתה השעה בה העמסנו ציוד. היה עוד יום קיץ חם ומהביל והזיעה נטפה במפלים רוגשים... נסענו לבאר שבע. זה היה לוקח לנו, בדרך כלל, משהו כמו שעה נסיעה. באר שבע היא עיר חתונות. הכול שם סביב שמחות ואירועים. עיר שמחה באר שבע. כך גם הציבור שלה. הגענו בזמן לאולמי "אשל", שבמרכז העיר העתיקה, ומיד העוזרים שלי החלו במלאכת ההתקנה. אולמי "אשל" היה מסוג האולמות שמניחים עליך הרגשה טובה ורוגע. מקום עם התנאים הנכונים. תמיד היו לי שם חתונות גדולות של 700 איש. גם הפעם. באותה נשימה הייתי רוצה לספר שגם בעל המקום היה מקדם אותנו בברכה ודאג שיהיה לנו מקום ישיבה ושהמלצרים יפנקו אותנו על חשבון הבית ( והלקוח ). הוא תמיד היה אומר לי " משה , ביום שאתם באים לכאן אני מבסוט ורגוע כי אני יודע שמהחתונה הזו אני אסגור עוד שתיים לפחות".. הייתה בנינו אהדה הדדית ואף פעם בחיים, בגלל הכבוד בנינו, הוא לא העז לרמוז לי שעלי לשלשל משהו מתחת לשולחן למי מאנשי האולם. פשוט אף פעם. איזה יחס קיבלנו שם ( אני מדבר בלשון רבים משום שבשנים 1991 ועד שנת 2000 הופעתי בלוויית צוות רקדנים מדהים ) עוד משהו שאפשר להתרפק עליו בנוסטלגיה. היו לנו עוד שני אולמות מדהימים בדרום, דקלה וחדווה בדימונה ועל האירועים שם יש לנו גם כמה סיפורים עסיסיים. נחזור לבאר שבע...
היה ערב  אש כרגיל. רחבה מפוצצת בלי מקום לגפרור. הציבור שם אהב אותנו כי היה לנו סטייל ולא נמרחנו על מוסיקה מזרחית מתחילת הערב. היה שונה . הייתה לי חוצפה מוזיקלית עם האוכלוסייה הזו. וזה מה שבנה לי את התשתית להצלחה והמחירים שגביתי בשעתו. בעמדת התקליטן בזמנו היה לי ציוד מיושן אך את מי זה עניין ? כמו שאימי שתחייה נוהגת לומר תמיד " בסיר ישן עושים מרק טעים"..
לרוב, כשעבדתי בדרום, נהגתי לקחת מקדמה יחסית גבוהה וגמר החשבון היה תמיד במזומן. למדתי לקח מחברים אחרים שלי, שעשו להם כמה ברזים עם הכסף, למרות הנחמדות של הלקוחות שלי שם. גם הפעם נהגתי כך. לא ידעתי שזה יתגלגל לאן שזה התגלגל.
בסוף הערב בא אלי החתן חיבק ונישק והרעיף מחמאות ופרגונים וכמובן שאל " מה נשאר לי בחשבון ?" ואני בחמימות אומר לו "אלפיים שקל". "אני כבר מביא לך" , אמר לי החתן  והמשכתי להתעסק עם קיפול הכבלים והתארגנות לנוהל נטישה. בשלב מסוים סיימנו והציוד היה כבר במשאית ואני יושב בפינת האולם וממתין לחתן שיביא את גמר החשבון. מהפינה שישבתי, הבחנתי שיש מהומה בפינה השנייה של האולם. אחד העוזרים שלי, שהיה סמוך למקום, דיווח לי מה מתרחש שם והסתבר, שהכלה החלה לפתוח מעטפות כדי להשלים לי את גמר החשבון וזה לא מצא חן בעיני החתן. ראיתי שיש שם צעקות ואז, בשל הקשר האישי שהיה לי הזוג הזה, קמתי ממקומי והלכתי לכיוון המשפחה שישבה ממול. ניסיתי להרגיע ואמרתי לחתן והכלה " עזבו עכשיו כסף...סעו למלון ..נסדר את החשבון עוד כמה ימים לא קרה כלום..." החתן התעקש שזה יגמר באותו יום כי הוא הבטיח ונתן לי מילה ולא רצה להפר הבטחתו. העניינים התחילו להתחמם כי אז הצטרף לחגיגה אחד הדודים ( שלדעתי שתה כוסית אחת יותר... ) והמסיבה האמיתית התחילה.
פתאום ממקום בלתי צפוי קם החתן מהכיסא שישב כולו רותח ועט על הכלה ונתן לה סטירה לפנים ואז כולם היו על כולם... צעקות.. קללות...יללות שבר...מהומת אלוהים. הייתי המום...לא הבנתי מה קורה ..אחד מרביץ לשני  ..דודים שנשארו בסוף , חלקם מפרידים בין המתקוטטים וחלקם לוקחים חלק במסיבה האמיתית...איזה מכות אלוהים...ראיתי ככה, והבנתי שכסף היום אני לא יקבל אלא רק מכות ...וגם כבר לא היה טעם לחכות לזוג. אמרתי לעצמי " משה עזוב שהכסף ילך לצדקה רק צא משם בשלום"... ושחס וחלילה לא יחליטו ליפול עלי....לקחנו את הרגליים וטסנו משם ..
למחרת, שמונה בבוקר טלפון מהכלה. בכי מר והתנצלויות ומה לא. החתן התבייש לדבר איתי. הסתבר, לפי סיפור הכלה, שהיה לה כסף מזומן לתת לי אבל היא יעדה אותו למשהו אחר והחתן התעצבן מזה שהיא התחילה לפתוח מעטפות למרות שהיה לה מזומן לתת לי ולגמור את העניין בשקט... עוד באותו יום שלמחרת הם הגיעו עד אלי הבייתה מהמלון ששהו בו במהלך הלילה בתל-אביב ( איזה לילה כבר היה להם...?) לכלה ולחתן שלום. נראה שהם השלימו אחרי הכול וחזרו מאושרים לבאר שבע. עיר השמחות. לסיכום, גם אם אתה חושב שאתה מכיר את בת זוגתך תמיד צפה להפתעות. והכי חשוב לא להתעצבן.